איך אפשר למלא חוסרים מבלי ליצור פיצוי ומעקפים?

משתפת מתוך הפילוסופיה של השיעור הבוקר:
כשאנחנו מגיחים לאויר העולם אנחנו במצב של מלאות,כמעט שלמים (למה כמעט? כי יש זכרונות שצברנו בהיותינו עוברים בבטן אימנו ) ככל שאנחנו מתקדמים בשנים גדלים ומתפתחים מתחיל להווצר פער בין הטבע האמיתי שלנו- 'העצמי' לבין מה שסביבת החיים יצרה עבורנו וזה בעיקר מצבים של חוסר או עודף ששניהם זה אותו הדבר, שני קצוות שמרחיקים אותנו מהאמצע בו אנו אמורים להיות כדי לחיות במלאות ובשלמות ,הביטוי של החוסר הוא שאנחנו אומרים לעצמינו או חושבים על עצמינו שאנחנו לא מספיק יפים, לא מספיק חכמים, לא מספיק טובים, לא מספיק ראויים או מהצד השני, אנחנו הכי הכי מדהימים , הכי אלופים, הכי מצליחנים (ואת זה צריך למלא בהוכחות לעצמינו שאנחנו הכי הכי ומה קורה כשאנחנו לא מצליחים? ) וכל המצבים הללו יוצרים חוסר שאמור להתמלא בעזרת ההכרה שלנו שדואגת לפיצוי בעזרת מניפולציות ואסטרטגיות – אז אנחנו מפצים את עצמינו ע"י אכילה רגשית, מפגשים מרובים עם אנשים,דיבורים מיותרים,ע מחפשים חיזוקים ומחמאות , אנחנו גם בורחים ויוצרים התנגדויות, בודקים לייקים כדי להרגיש טוב יותר… אנחנו עושים הכל כדי לא להתבונן במצב הזה שיצרנו וכמה שיותר להיות רחוקים מעצמינו וזה לרוב נמצא בתת מודע שלנו מבלי שנשים לב למצבינו…
אז איך אפשר באמת למלא את החוסרים מבלי להמשיך לפצות וליצור מעקפים? קודם כל לעצור! ואז להתבונן, לראות את עצמינו כמו שאנחנו עם כל הפגמים ולקבל אותם, להגיד לעצמינו שהכל בסדר, שככה אני כמו שאני שלם/ שלמה עם החוסרים ועם העודפים, להשהות את התגובה האוטומטית ולנשום לכמה רגעים ולאחר שהבוץ שקע והמים חזרו להיות צלולים לפעול מתוך נוכחות ולהגיד לעצמינו 'עכשיו הכל בסדר', גם אם עולה תחושה/ הרגשה /מחשבה לא נעימה שגורמת לכיווץ של המרחב הפנימי להיות איתה ולהכיר בזמניות שלה , להכיר שהכל נמצא בשינוי, הכל חולף ומתחלף ואני נשאר/ת להתבונן בהכל וכאשר עולה הרגשה/תחושה/ מחשבה נעימה, לא להאחז, לאפשר לה להיות בזמניות שלה ולהכיר בכך שגם היא תחלוף… להשאר בהתבוננות, בנוכחות כל רגע ורגע .
שבת שלום
נמסטה
ליזה